הרצל חקק
הקובץ אהבה ומצוות אחרות בהוצאת ידיעות אחרונות שובה את העין מיד, ובקריאה מעמיקה גם שובה את הלב. בכל זאת זה קובץ שונה, זה קובץ ייחודי. הקובץ הוא גלריה של סיפורים שנכתבו על ידי צעירים וצעירות ממה שקרוי אצלנו "מגזר דתי". כותבים צעירים וסיפורים על אהבה - החיבור כבר נראה שונה, שהרי ברור שזו כתיבה שמתחבטת יותר, שחייבת לבחון את עצמה כל הזמן, שחייבת למצוא את הדרך לבטא אהבה וקרבה ולבחון את הגבולות, את המרחק והקרבה לעולם ההלכה, הנורמות של החברה הדתית.
הקריאה מפתיעה ואנו נחשפים לפנוראמה מיוחדת של יצירה דתית מאד מסקרנת.
הנה סיפורה של מיכל ווזנר על צעירה מאורסת שמחכה בקוצר רוח לחתונה - ולפתע משהו מנפץ את שלוות האוהבים. היא מתלבטת לרגע לקראת הנישואין, לאחר שקיבלה מסר מצעיר אלמוני שהוא מעריץ אותה ואוהב אותה. חיפוש המעריץ האלמוני, השיטוט, הגילוי המפתיע, כל אלה יוצרים מציאות מסעירה ושוברת סטריאוטיפים.
סיפור מסעיר אחר הוא סיפורה של מרלין וניג שבונה ביד אמן את דמותה של לאה. סצנת הפתיחה כמו מובילה לפיצוץ הגדול. לאה יושבת עם בעלה האברך ואת האכילה בשתיקה מפריע תבשיל עוף פשוט: "היא סעדה תבשיל עוף בחרדל ומצצה את עצמותיו, עצם עצם, בתענוג גדול. דוד נחרד היה ממראה זה והשפיל מבטו לצלחת".
המשך הסיפור מוביל את לאה לדרך שנראית פריצת גדר: לאה חשה צורך נפשי לתבוע את עלבונה כאשה, משום שבעלה אינו מתקרב אליה כמימים ימימה. המרד הסמלי לובש פנים מיוחדות: לאה יוצאת לרחוב בשיער גזוז ובלבוש חילוני של ימי נעוריה ואנו נקלעים לסיטואציה מרתקת ומסעירה. לאה פוגשת את בעלה האברך ברחוב, תחילה אינו מזהה אותה, לפתע מזהה. הסיפור יוצר סבך ולאחריו התרה.
סיפור אחר 'ממעמקים' מתאר את משולש הקשר בין גידי הצעיר הדתי שהיה עילוי בישיבה ולפתע מאס בכל והוא מחפש לו זהות דתית אחרת ואהבה מסעירה. החלום והפנטזיות מתנקזים לקשר של מלים ומבטים עם מאיה הברמנית מן הפאב ועם אותה צעירה דתיה שנראית לו די מוזרה בנוף הפאב, והוא טווה חלומות שהנה מצא את בת חלומותיו, אותה הוא רואה כהתגלמות 'האידאה של היופי'. האם תיענה למבטיו ולפתקיו, האם זו הדרך שלו לצאת מן המצר ולבנות לעצמו חיים חדשים, דרך אחרת?
דמות החבר מן הישיבה שבא לפגוש אותו ומנסה להאיר לו דרך יוצרת עימות בין דרכי חיים שונות ומנערת מוסכמות ישנות וחשיבות מקובעות.
הסיפור 'קלפים' כמו לוקח אותנו להרפתקה נפשית ומטלטל מושגים מקודשים של קשר בין צעירים וצעירות. כל סוגי הקשר הופכים לקלפים במשחק דרמטי, שבו מי שמשיג את התכונות הטובות של הצעירה המיוחלת, לוקח את "כל הקופה". השימוש בכל מיני תכונות ומושגים מעולם ההלכה, נראה לעתים כסוג של ביקורת, כסוג של התרסה.
עדי גרסיאל יודע עד כמה מושג "התכלית" מקודש ורוחני, והוא מצעיד את גיבוריו לתוך מבוך של דרישות עולם שונה, עולם חומרני, והמפגש בין הצעיר והצעירה מוביל לכיוון מעשי וארצי: "כבר התחלנו לגשש לכיוון התכלס". התכלס מחליפה את התכלית. כאשר הצעירה מביטה לכיוון הרוחני יותר, לכיוון של חנות ספרים, הוא המחזר הנלהב מביט לכיוון חנות נעליים. הוא מנסה לעניין אותה בנעלי עקב, אדומות וגבוהות. מותג חילוני שזר לחלוטין לשאיפותיה של צעירה דתית.
המתנה המפתיעה יוצרת דרמה שהיא מפגש של ציפיות ושל ניגודים, הצטלבות של משאלות עם נורמות חברתיות שמרניות. שם הסיפור "ויעקבני זה" נותן לכל הדרמה הזו משמעות רוחנית ותרבותית.
סיפורה של לירון נגלר כהן נקרא "מירה'לה שיינדורף" ולפי מהלך העלילה, תיאור הדמויות המיושנות, העיסוק בסירוק פיאות, אנו נקלעים לשכונה דתית חרדית. הדרך שבה מציגה לירון נגלר את דמות הגיבורה יוצרת תחושה שהיא כותבת מעין גרסה מודרנית וסאטירית של הסיפור "תהילה" , דמות של צדקת חרדית. לירון לוקחת את הדמות עתירת התהילה ובונה כאן בועה שמתפוצצת. שבירת הציפיות מטלטלת את הקורא לראייה ביקורתית יותר ונוקבת.
קשה לפרוש כאן את כל עלילות הסיפורים. זו יצירה רב גונית של נבחרת כותבים צעירים שמתארים עולם מורכב, עולם מתחבט ומתלבט, והיופי ששובה אותך הוא שאין כאן רק קריעת מסך מעל עולם לא מוכר, אלא שהיצירות כתובות במקוריות ובכישרון ותוך הליכה רוטטת על אותו גשר מתנדנד, הגשר שנמתח בין היצר ליצירה.
כשקראתי את הקובץ, נזכרתי באנקדוטה רחוקה:
לפני שנים כתב צעיר מכתב לשר החינוך ודרש להוציא מתכנית הלימודים של הישיבות התיכוניות את סיפור פשוט של עגנון- בטענה שהירשל עומד ומתבונן במינה אשתו הישנה במיטתה, ומשום שבלומה ליטפה את ראשו של הירשל כשהוא נכנס לחדרה עצוב ומר נפש. ההתבוננות והליטוף די היה בהם כדי לגרום לקוראים לאבד את המובן הפנימי של היצירה. באותה יצירה מינה ישנה כל כך עמוק, וזה מוציא את הירשל מדעתו, שכן הוא חש שהיא לא מותירה לו דבר, הכל לעצמה - והסיפור בוחן את גבולות האהבה, גבולות החופש של האוהבים לשמור על הטריטוריה הנפשית שלהם.
דוגמה קטנה זו ממחישה כמה רגישות יש בקשר שבין יצר ליצירה. ספרות, כל ספרות, היא מבט מעמיק בעולמו הרוחני והרגשי של האדם. ספרות טובה עושה זאת לרוחק ולעומק, והמתח בין דת ואמונה לבין כתיבה על אהבה רק מעצים את העומק של מבט זה. קובץ הסיפורים
הקובץ הזה, "אהבה ומצוות אחרות" מוכיח שניתן להתמודד הן עם העולם הרוחני הדתי והן עם עולם האהבה גם מתוך הסייגים של שמירת הקודים האמוניים. כדי להמחיש את מפגש העולמות של הספר, אביא שוב קטע מאותו סיפור נצחי של עגנון, סיפור פשוט:
"מינה עיניה בראשה, אף על פי שלא טעמה טעם אהבה, ידעה שלא זו האהבה. פעם אחת כשישבו והמתינו למרת גילדנהורן ולא באה, אמרה לו מינה להירשל, יודעת אני במה אתה הוגה, בסופיה אתה הוגה".
עגנון מתאר חברה דתית, צעיר וצעירה, שניהם משתוקקים לאהבה, ובלב החברה המוצקה הזו שבה הכל ברור והכל ודאי, מחלחל רעל הספק, מחלחלים אותם חשדות בלב מינה והירשל: סבל ומצוקה וחשדות, מתח מטורף בין מסגרת לבין חופש, מתח מחשמל בין קרבה לבין תחושת זרות. זה החשמל של הקובץ 'אהבה ומצוות אחרות' - ומה שנכתב אצל עגנון מקבל כאן חיים חדשים, מציאות מודרנית ועכשווית.
מי שקורא בקובץ אהבה ומצוות אחרות מגלה שאותו חשמל באוויר מבזיק ניצוצותיו בכל היצירות בקובץ הצעיר הזה. אנו נחשפים לעולם שמחבר עכשיו לאתמול, מקורות עתיקים לתקשורת מודרנית. התחושה היא שיש כאן חשיפה מיוחדת של אהבה ואמונה.
עולם של אהבה נמצא בכל מקום, הקשר בין נפשות אוהבות, הוא בשורשו על העולם שבו אנו חיים. הקובץ חושף פנים שונים של אותו קשר, שכן זה עצם מהותו וטבעו, בחינת 'חסד עשה הקדוש ברוך הוא עם עולמו'.
לעתים יש אנשי חינוך ואנשי ספרות מן החברה הדתית הסבורים שנושא זה הס מלהזכירו, בבחינת ' אל תעירו ואל תעוררו'. הקובץ שלפנינו מעורר ומעיר ומאיר זוויות שהיינו בטוחים שהן חשוכות ונידחות.
התיבה נפתחה ומתברר שלדת ולאמונה ולמאמינים יש צוהר, ויש רגשות לבטא. נכון, יש בכך התמודדות אחרת מאשר בכתיבה חילונית, אבל היצירות שלפנינו חושפות עולם חדש שיש בו פאבים, רווקים ורווקות המחפשים אהבה, חיי נישואין שנאבקים ביצרים ובעולם מפתה - ומה שחשוב - יש כאן כתיבה שיודעת לבטא בכישרון סבך רגשי וחיפוש משמעות.
הרצל חקק
